ויניקוט, ואוגדן בעקבותיו, ראו ביכולת לשחק (שאוגדן כינה "היכולת לחלום") מרכיב יסודי בבריאות נפשית בכלל ובמטרת הטיפול בפרט. מאחר והטיפול החווייתי מבוסס עוד יותר מטיפולים מסורתיים על נכונות למשחקיות, מעניין לדעת מה חשבו ענקי טיפול אלה על התנאים המאפשרים משחק, ועל התנאים המכשילים אותו. 
נכיר את המונחים בהם השתמשו הכותבים כדי לתאר את היכולת האנושית למשחק – אובייקט מעבר, מרחב מעבר, תופעות מעבר - ונתרגם אותם לתופעות שאנחנו מכירים היטב מהגישות שלנו. נראה מתי לא המטופלים אלא אנחנו המטפלים חוסמים את המשחק ולמה; ונבין את הקשר כפי שראו אותו ויניקוט ואוגדן, בין הקושי לשחק לבין טראומה התפתחותית.